על חיים רבלין ז"ל: מייסד ומנהל סמינר עזתה

בשנת 1963 חיים ז"ל פעל להקמת הסמינר למורות וגננות עזתה כמענה למחסור החמור בעובדי הוראה בנגב. הוא התמיד בניהולו במשך 26 שנים עד לסגירתו על ידי משרד החינוך בשנת 1989, בשל החלטה ממשלתית להעביר את הסמינרים להכשרת מורים 
למתכונת מכללתית.

מכללת חמדת הדרום, שהוקמה בעקבות החלטה זו, באה במקומו של הסמינר והיא חבה לחיים חוב של כבוד. המכללה נהנית עד היום משלושה מבנים שהוקמו ביוזמתו של חיים. אלה הם מבנה המנהלה (בנין אודם) ושני מבני הפנימיה – ספיר ויהלום. גם הספרייה האקדמית החלה לצבור את ספריה ואת כתבי העת שלה בתקופת כהונתו של חיים כמנהל הסמינר. המכללה החלה את פעילותה תוך כדי קליטת חלק מהמרצים שלימדו בסמינר, ביניהם נמנים הנשיא מייסד המכללה פרופ' אבי לוי, ד"ר יוכי אילן, ד"ר דינה פרג'ון, מר מאיר כהן, ורבים אחרים.

בדפים אלו תוצג הביוגרפיה של חיים ותרומתו לחינוך ולהכשרת מורות וגננות בנגב.

ייחוסו:

חיים הינו נצר למשפחת רבלין הענפה. בני המשפחה הראשונים עלו לארץ ישראל בעליית תלמידי הגר"א בשנת ה'תקס"ט (1809) בעקבות קריאתו של הגאון מווילנה ובהנהגתו של רבי הלל ריבלין (רבי הלל משקלוב), לו מייחסים את חיבורו של הספר "קול התור". רבי הלל משקלוב היה הרוח החיה בתנועת 'חזון ציון' שהוקמה בעקבות ציווי הגר"א, תנועה שקראה כבר אז לקיבוץ גלויות ובניין הארץ.
בנו של הרב הלל משקלוב, הרב משה ריבלין (ר' משה מגיד), שימש כרבה של העדה האשכנזית בירושלים בין השנים ת"ר-תר"ו (1840–1846), ונינו רבי יוסף (יושעה) ריבלין נמנה על מקימי השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים. על בני המשפחה נמנים אישים רבים וחשובים, ביניהם נשיא המדינה העשירי ראובן (רובי) ריבלין.

הוריו:

חיים רבלין היה בנם של ר' ישראל ברבי אליהו יוסף ומרת נחמה ברבי חיים סגל הלוי המבורגר, ירושלמים, דור שביעי בארץ. אביו למד הוראה במחזור הראשון של הסמינר למורים המזרחי, שהוקם לפני 96 שנה. לאחר מותו של מנהל הסמינר הראשון, הרב אליעזר מאיר ליפשיץ, שונה שם הסמינר לסמינר למורים ליפשיץ. אביו של חיים לימד במקומות שונים בארץ, ביניהם חברון, צפת, פקיעין וכפר עברי (נווה יעקב) והמשפחה נדדה בעקבותיו ממקום למקום.

קורות חייו בצעירותו:

חיים, דור שמיני בארץ, התחנך בירושלים בבתי ספר של 'המזרחי' וסיים את לימודיו בשנת תרצ"ט בסמינר למורים 'ליפשיץ'. לאחר הכשרתו כמורה התחיל את דרכו בהוראה בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". כאביו כן חיים, בתקופה שלפני הקמת המדינה הלך ללמד במקומות שונים בהם נדרשו כוחות הוראה צעירים. בצעירותו, בשנת 1943, הדריך בכפר הרואה קבוצה של "ילדי טהרן" שנמלטו מאמי השואה. בהמשך הדרך ועד להקמת המדינה לימד חיים בטירת צבי, ברעננה ובבית הספר החקלאי מקווה ישראל. במלחמת השחרור היה חבר בהגנה והמשיך את שירותו הצבאי כחובש במילואים.
עוד לפני הקמת המדינה נוצר קשר בין חיים לבין קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון. לאחר הקמת המדינה, בעקבות נפילת גוש עציון, הקימו שרידי התושבים את משואות יצחק מחדש בדרום השפלה וחיים הצטרף לקבוצה. בשנת 1951משואות יצחק הפכה למושב שיתופי וחיים, שהעדיף לחיות בשיתוף מלא, החליט לעבור לקיבוץ סעד.
בט"ז באדר תשי"ג, חיים רבלין התחתן עם שרה גולדברג. הם נישאו בקיבוץ סעד והקימו שם את ביתם. לימים נולדו להם שלושה ילדים: חיה, אסף ע"ה ואלי. ברבות הימים הם זכו לראות נכדים ונינים.
בקיבוץ סעד עבד חיים במשק, בלול ובמטע. בשנים 1956-1958 היה חיים בשליחות בני עקיבא באנגליה עם משפחתו. לאחר מכן עבד בקיבוץ הדתי בתחומי חינוך, נוער ותרבות. לאחר הקמת הסמינר למורות וגננות עזתה בשנת 1963, ותוך כדי עבודתו בסמינר, המשיך חיים לתרום לקיבוץ כחבר בוועדות קליטה, השתלמויות ודת.  חיים למד לתואר ראשון בתנ"ך באוניברסיטת בר אילן והוציא את ספרו "מעלת הארץ – ארץ ישראל בפירוש הרמב"ן לתורה".

הקמת סמינר "עזתה" למורות וגננות:

ההתיישבות בנגב לאחר קום המדינה הביאה בכנפיה עולים חדשים מארבע קצוות תבל. המועצה האזורית עזתה (היום שדות נגב) הקימה עבור ילדי העולים קריית חינוך עם בתי ספר תיכוניים לבנים ולבנות. חיים שהוכשר להוראה גויס ללמד כמורה בבית הספר התיכון לבנות. הוא הבחין כי הבנות שרוצות להמשיך וללמוד לאחר סיום התיכון, נאלצות לנסוע לירושלים או לתל אביב על מנת להוציא תעודת מורה או גננת.
שרה, אשתו של חיים, מספרת שבאחת השבתות הם הזמינו את התלמידות הללו, בוגרות התיכון, לשבות איתם בקיבוץ. התלמידות ספרו על קשיי הנסיעה לערים הגדולות, מחד ועל תחושת הניתוק מבית ההורים והמשפחה, מאידך. הסיפור דרבן את חיים לפעול לשינוי המצב ולהבאת ההשכלה הגבוהה לנגב. הוא פנה למשרד החינוך ודרש להקים סמינר בדרום על מנת שהתלמידות לא יצטרכו לצאת מחוץ לאזור. בשנים אלו, היה זה מעשה חלוצי יוצא דופן שקדם אפילו להקמת אוניברסיטת בן-גוריון.
הסמינר קרם עור וגידים עם מספר קטן של תלמידות החל משנת תשכ"ג (1963). חיים פעל נמרצות להביא מורים מירושלים וממקומות אחרים בארץ. במהלך השנים הסמינר הלך וגדל לכדי עשרות בוגרות מידי שנה. חיים ניהל את הסמינר בדרכו, דרכי נעם, במשך עשרים ושש שנים עד לסגירת הסמינר בשנת תשמ"ט (1989). בשנות ניהולו יצא למקום שם של משפחה אחת גדולה ולא רק סמינר להכשרת מורות וגננות. תלמידותיו מעידות עליו שניהל את הסמינר בנועם הליכות וענווה ותמיד דיבר אליהן 'בגובה העיניים'. אל הסמינר הגיעו בנות מכל קצות הארץ ולא רק מהדרום. לקליטתן נבנו בנייני פנימייה מודרניים בצורת דירות שני חדרים עם כמאה מקומות לינה. היו שנים בהן כמות הבנות שנרשמו לסמינר הייתה גדולה מהכמות שניתן היה לקלוט. בשנות פעילותו הסמינר למורות וגננות עזתה הכשיר יותר מאלף מורות וגננות שתרמו רבות לפיתוח החינוך ברחבי הנגב.

קוים לדמותו החינוכית:

דבקות במטרה וניהול משתף מתוך צניעות וענווה היו אולי התכונות המרכזיות שהובילו את הצלחתו של חיים בניהול הסמינר במשך כמעט שלושה עשורים. בהיותו מנהל הסמינר, דלת חדרו הייתה פתוחה לכל, מרצים וסטודנטיות כאחד. אוזנו הייתה קשובה לכל עניין, הן בצורכי הלימודים והן בנושאים אישיים. ידוע היה לכל, מהצוות ועד התלמידות, כי אפשר לבוא אליו, לדבר ולהתייעץ ומובטח לצאת עם דברי חכמה ועצה טובה. על אף מעמדו ותפקידו כמנהל והידע הרב שהיה לו, תמיד ראה עצמו כשווה בין שווים. גם לבושו הפשוט העיד על צניעותו הרבה.

דרכו בחינוך הסטודנטיות הייתה מבוססת על דוגמא אישית. בהתנהגותו לסובבים הראה מהו כבוד לאחר ואמונה באדם. הוא היה הראשון שהגיע בבוקר לפתוח את הסמינר והאחרון שהלך לאחר שכולם כבר עזבו. כאשר היה צריך להעיר על דבר שלא נעשה כראוי, היה עושה זאת בעדינות ומתוך כבוד לאדם העומד מולו. לעולם לא הרים קולו או גער. בכל זאת הצליח להשיג את מטרותיו וזאת משום שלא העליב ולא פגע אלא העיר על עצם המעשה שיש לשפרו.

בנוסף, ידע להאציל סמכויות, לתת כוח ותחושת מסוגלות בידי הפועלים סביבו. כל זאת יחד עם הדוגמה האישית שדרש קודם כל מעצמו. תמיד השרה סביבו אוירה טובה, רגועה ומשפחתית. הוא הכיר את כל התלמידות בשמותיהן ואף את שמות הבעלים שלהן. כאשר תלמידה התחתנה הדבר גרם לו שמחה והתרגשות כאילו בתו מתחתנת. יחד עם הכבוד לתלמידות, והיכולת שלו להעצים את הסובבים אותו, הוא ראה חובה לעצמו לא להסתפק בהבאת התלמידות לידי קבלת תואר אלא לעסוק גם בהבניית אישיותן.

חיים לא הסתפק בהקמת הסמינר ובכדי להפיץ השכלה אקדמית לכל התגייס לרעיון האוניברסיטה הפתוחה ונמנה על מקימיה. חיים קיבל תעודת הוקרה והערכה כיקיר החינוך הדתי בשנת תשנ"ו על מפעלו החינוכי המשמעותי.

פרישתו ופטירתו:

עם פרישתו מהסמינר עבד חיים למשך זמן קצר בקבוץ סעד במפעל "סייפן" ולאחר מכן ניהל בקיבוץ את אולפן הגיור. חיים התמיד בהעברת שיעורים ובעבודה ציבורית בוועדות שונות. כאשר היה מרכז ועדת דת עשה סדר בספרי התורה, הוציא את הפסולים, תיקנם ותרם אותם לבתי הכנסת בגוש קטיף.

בזמנו הפנוי עסק בכתיבה בנושא "ברכת הגומל", לשם כך נסע, התייעץ וראיין רבנים רבים בכל הארץ.

בערבו של יום ו', לקראת שבת, י' בכסלו תש"ע, השיב איש האשכולות, החלוץ והאידיאליסט חיים רבלין את נפשו לאלוקים. על מצבת קברו נכתבה מילה בודדת המתארת את כל אישיותו: "מחנך".

 

ערכים שהנחו אותו בחייו:

אהבת הארץ                                                     ציונות                                                                  נתינה למען הכלל

הכרת הארץ דרך הרגליים                                  חינוך הדורות הבאים                                               השכלה ולימודים

כבוד האדם                                                      נתינה, דווקא לשכבות החלשות באוכלוסייה                חשיבות פיתוח הפריפריה

אהבת  הבריות                                                 אמונה בצדקת הדרך                                                אמונה באדם

 

אמרו עליו:

  • "חיים היה אבא, מנחה, ואיש חינוך הפותח דרך. הוא לא ניהל את המערכת, המערכת התנהלה בהשראה שלו" (מאיר כהן, מנהל אגף הנוער בנתיבות בשנות השבעים).
  • "היה צנוע, גם כמנהל סמינר הוא לא הסכים לקבל רכב וטלפון"
  • "בסמינר "עזתה" היינו משפחה אחת גדולה, המורים, התלמידים וכמובן המנהל" (סוזן קריספל, תלמידה).
  • "הוא היה המנהל אבל היה גם האבא"
  • "אם אני רוצה לסכם את חיינו – עובר בהם כחוט השני המסר של הנתינה והעזרה לזולת" (שרה רבלין, רעייתו).
  • "על אף שהיה המנהל ואני המזכירה, היו פעמים שהיה בה להתייעץ איתי ולשמוע את דעתי" (חיה פרץ, מזכירת הסמינר).
  • "מאז ומתמיד היה איש שלום ואוהב אדם, שהחינוך היה מרכז חייו."

דברים שנכתבו לרגל כנס ההנצחה של חיים רבלין ז"ל שנערך בחמדת הדרום ביום ו' באדר תשע"ח (21.2.2018).

דוד צפרי

חיים ז"ל אחי אשתי היה. דברי ייסובו מתוך היכרותי בעבודתנו המשותפת – הוא כמנהל ואני כמדריך פדגוגי וכמורה לחינוך מיוחד.
בשלהי תשכ"ט נתבקשתי לעבור מכרז במשרת פיקוח לחצי משרה במחוז הדרום. בה בעת מבלי שידעתי זכה חיים – באופן פורמלי – במכרז לניהול סמינר "עזתה". זכיתי כמחנך וכמשקיף לראותו בעבודת הקודש שנטל על עצמו. הייתי עד ליצירת אווירה חינוכית ולעשיה מדבקת (כל אחד מוכן לתרום). הבחנתו – בפשטות, בענווה, בצניעות ומתוך ראיית המורכבות.
פשטות – מביתו ב"סעד" לסמינר ניתן היה – לו רצה – למצוא סידור שייקחנו ויחזירנו. חיים הגיע באוטובוס. בחדר המנהל – דלתו פתוחה, וכל הרוצה – נכנס – בתיווך מלא חן – של המזכירה חיה פרץ. אזנו קשובה לכל ולקול. תלמידות ציינו זאת בפני. חיים שידר חיבה והבנה. תלמידות השיבו לו הערכה ותודה.
חיבת הארץ היתה אחד הסממנים בעבודתו. נראה לי כי עבודתו הסמינריונית – א"י בפירוש הרמב"ן לתורה – היתה פועל יוצא מחיבה זו. חיבת הארץ התבטאה במעשים – שבוע שלם שהינו במדבר סיני, ללא אמצעי-קשר, הליכה ברגל, בחום, בקור (בעלייה להר נבי מוסא), כאילו רצה לומר – הבנה על קצה המזלג: כמה מורכבת היתה הנהגתו של משה רבנו, וכמה לא היה קל להולכים במדבר. בשתיים בלילה נשמע קולו של חיים "יידלך יידלך … קומו לעבודת הבורא". מתחילים לטפס לנבי מוסא. הגובה רב. את, אתה, כולנו עולים. כך גם במקומות ונופים אחרים (גוש-עציון, הר חברון, צפון הארץ).
בשבת צוות ותלמידות – שבת אחים גם יחד, ללא מחיצות. לימוד משותף, חגיגה. אמון שזכינו בו כולנו נתן אותותיו גם בתלמידות – דיבור שאינו מתנשא (גם בדברים לא כל-כך נעימים). היתה הרגשה ואמונה, שגם אני כתלמידה אוכל ללמוד ממנו.
הכותרת "הוראה מחנכת" מחייבת הדגמה: תוך דיון בנושא חינוכי, קשיים בדרך, פערים לסוגיהם, הוצעו דברי רבי יוחנן (יומא ע"ב ב.): "שלושה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שולחן. של מזבח זכה אהרון ונטלו, של שולחן זכה דוד ונטלו, ושל ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח. וכן תני ר' שמעון בן יוחאי (קה"ר ז' ב.) "שלשה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרון ונטלו, כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו, כתר תורה , הרי מונח לדורות."
זה האתגר שהונח בפני תלמידותינו, בהנהלתו הברוכה של חיים, רובן נטלו.

 

צביה זילברמן (בוסקילה)   

סוף שנות השבעים, הנגב עוד בנמנומו.  בקצה העיירה המנומנמת נתיבות עומד בגאון סמינר המורות היחיד, כקול קורא במדבר הנגב.  אל שעריו התכנסנו ובאנו בנות רבות וצעירות מערים קרובות בדרום וממושבים בסביבה, בנות ששאפו להיות מורות ומחנכות בישראל.
מזלנו מה גדול היה שבראש הסמינר עמד איש שדיבורו ועשייתו תמיד בנחת ובעין טובה! אני זוכרת בחיבה רבה את חיים רבלין, איש החינוך שניהל, הוביל וקידם את המקום. לנו, התלמידות, פתח צוהר רחב לעולם של ידע, השכלה והרחבת אופקים.
שבתות מלאות תוכן וקדושה, מלווה מלכה לצלילי נגינת כינור, הכרות עם שבת קיבוצית בקיבוצו סעד, מפגש עם דמויות ציבוריות והכרת מרחבי יהודה ושומרון הם מעט ממה שהיה מנת חלקנו.
היה אדם שדלתו פתוחה תמיד, לכל דורש לשיחה, ייעוץ ולא רק בענייני חינוך.
גם לשיחות על החיים, קבלת החלטות ועניינים אישיים היה לחיים הרבה מקום ותשומת לב. "עיקר החינוך למידות טובות הוא על ידי עצם האישיות של המחנך" כך אומר הרב אבינר. אנחנו התלמידות זכינו בשנות הסמינר במנה גדושה של חינוך למידות.
שלוש נקודות עיקריות בלטו באישיותו החמה והלבבית של חיים ושלושתם שזורים כחוט השני אחת ברעותה. שלוש אהבות לו: אהבת האדם, אהבת התורה ואהבת הארץ.
אהבת האדם – נתן אמון מלא ובטחון בתלמידותיו, קשוב, פתוח ושמח לשמוע דעתן. דוגמא אישית של ישרות מוחלטת ושימת לב לכל בת.
אהבת התורה – בהילוכו ובכל שיעור חמוש היה בספר הספרים ועל הדרך מפגיש אותנו עם מובאות תנ"כיות, מספר בהתרגשות ומצטט מן המקורות.
לא ויתר לנו אף על הדיוק בקריאת הטעמים. זכורני, בכמה שמחה העניק כשי את חיבורו על הרמב"ן "מעלות הארץ".
אהבת הארץ – דרך שיעורי זמרה האהובים עם שירי ארץ אהבתי והכרות הנגב בסיורים המאלפים ומרחיבי הדעת עם המורה שאול קרקובר (היום נשיא המכללה). צעדנו בנחלים, הכרנו סוגי קרקע ואדמה, למדנו לזהות עצים וצמחים ולהבין מה פשרם של "אגבות-הסיבים" המיתמרים אל-על ומקשטים את הדרך.
חכמנו ז"ל טבעו את ההנהגה "לא הקפדן מלמד" וזו מתאימה במדויק לחיים המנהל שמתוך זה אנחנו, תלמידות הסמינר יכולנו להיות בעמדת "ולא הביישן למד". כיום ל"ה שנים ויותר בשדה החינוך זוכים אנו להמשיך ולדבוק כמו חיים בהנהגה טובה זו. אשרינו שזכינו!
לימים, ביישוב בית-יתיר בו  אני מתגוררת הצטרפה אלינו משפחה נפלאה רותי, אסף ז"ל בנו של חיים וילדיהם ומתוקף זה זכיתי מעת-לעת בביקורים מרגשים בביתנו ובסוכתנו.
כמו אבא טוב שמתעניין בשלום ילדיו, גם ממרחק שנים ותפקידים המשיך חיים להתעניין, לעודד, לשמוח ולהתרפק על זכרונות מתוקים משנות הסמינר. וכמה מאושר היה לדעת שאני, תלמידתו זכיתי לחנך את נכדו.

יהי זכרו הטוב ברוך!