דבר תורה שבועי: פרשת ויקהל-פיקודי

מאת פרופ' אבי לוי

מבניית המשכן הסמוכה לפרשת חטא העגל ניתן ללמוד עד כמה יכולה להגיע אהבת ה׳.

חטא העגל. דממת החטא, הבושה, המבוכה, שתי פרשיות המשכן מאחורינו, יש תוכנית מפורטת אבל הרוח נכאה. אין מנועים! משה מכיר ואוהב את עמו על אף הכל, הוא רוצה לראות מה יקרה- עד כמה העם הזה, שרק לפני רגע היה בשפל, נרתם למעשים נעלים.

הוא יורד מן ההר, למחרת יום הכיפורים, ופניו קורנות, מצווה על המשכן. עושה מגבית צנועה ומוגבלת. רק מחצית השקל לכל אחד. אבל למה זה בדיוק מספיק מול המפרט העשיר של המשכן וכליו?! והנה אנו שומעים מוסיקה מעניינת:

ויצאו… ויביאו… והביאו… ארבע עשרה פעמים מוצאים את המילה ״הביאו״ בפרשת ויקהל. יוצאים ומביאים. יוצאים ומביאים. יוצאים ומביאים. איש ואישה. איש ואישה. העם מתפרק מתכשיטיו ומנזמיו. כולם. עשיר ודל. זקן וצעיר. זקנה ועקרת בית. כולם. הביאו. הביאו. בבוקר בבוקר. מתייצבים ועומדים בתורים ארוכים ודליי התכשיטים והחומרים בידם. והנשים טוות, שוזרות. תופרות וממשיכות להביא.

עד שמשה צעק: די! לא צריך יותר!

משה שמח. העם עמד במבחן. העם יצא מכליו להביא. עד אשר: ״ויכלא העם מהביא״…. ״מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה״. ומה לא הביאו? הכל: ״ויביאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב״.

הגמרא במסכת שבת מסבירה את רשימת התכשיטים המופיעים בפסוק זה. הם לא הביאו רק נזמים ושרשראות עם תליון מגן דוד בלבד, הם הביאו גם תכשיטים אינטימיים, פנימיים, שהצניעות טובה להם. מדוע? למה זה כל כך חשוב? האם נוכל לומר שזה ביטוי הערכה לנשים הצדקניות שהסירו מעצמן את תאוות העולם והביאו את היקר להן להיתוך והפיכת הזהב והכסף לכלי המשכן?! כבר אין להן צורך להתייפות. האם עד לכאן הגיעה אהבתן לה׳?

או שנאמר שנדבת הלב של האיש והאישה באה מתוך המעגל הפנימי האינטימי של אהבתם. חיי אהבתם מתרוממים ועולים אל האהבה הלאומית והאלוקית המתגלה במשכן. הם מבטאים בנדבתם, שאהבתם מקורה ממקור עליון ומשם הם זוכים להשרות שכינה ביניהם. כי רק כשהשכינה שורה בין בני זוג אהבתם ערכית ונצחית. ומה ההוכחה לכך?

הנשים הביאו בין השאר משהו שהיה רק להן: מראות. זהו תכשיט שנועד לשמר יופיין בעיני בעליהם בשעות הקשות של העבדות, כשקל מאוד לאבד תקוות פריון וזוגיות. גם את המראות הן הביאו. ומשה היסס. זה יותר מדי אינטימי, נוגע למעשה הרחוק מהקדושה. אז איך אפשר?

וה׳ אומר לו: קבל מהן. כי בזכותן בני ישראל פרו. בזכותן נגאלו. ולא סתם קבל מהן! הצב את המראות כמראות צובאות שיצפו את הכיור. זה הנמצא בפתח אוהל מועד. כך, כל כהן בכל שעה שבא לעסוק בקודש והוא צריך לרחוץ את ידיו ורגליו הוא יראה ויראה במראות ויזכור וידע. מקור האהבה הקדושה שוכנת לה בעבותות קדושה במשכן.

שם מסביב לכיור שובצו המראות הצובאות, כדי להזכיר קבל עם ועולם ולדורי דורות, את תרומת הנשים. את התרומה המכוננת, המדגימה, האישית והמיוחדת. תרומתן לקיום המשפחה והעם לא הסתיימה עם היציאה ממצרים והגאולה, אלא ממשיכה גם אחר כך והעדות קיימת במראות הצובאות.

עוד ציווי, שתכליתו להציב סוג של תמרור, אבל אחר לגמרי הם הכרובים: ״ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים…פורשי כנפים למעלה״. רק לפני רגע הם הוכו על חטא העגל. על שקראו לו: ״אלה אלוהיך ישראל״. ולא עוד אלא שבמתן תורה ה׳ מצווה בהמשך לדיבר "לא יהיה לך…לא תעשון איתי אלהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם״. ועכשיו ציווי לעשות כרובים? ועוד היכן? בתוך קודש הקודשים מול פני הכפורת מעל הארון?!

איך יתכן? איזה ניגוד? איזו סתירה? כיצד אפשר להבין? איך הלב יכול להכיל זאת?

אבל זו בדיוק המטרה! הכרובים מציבים אתגר פילוסופי אמוני מול כל מתבונן ותמיד. דוקא הכרובים משרתים היטב את רעיון המלחמה המתמדת ברעיון האלילות. וזה לא רק אז בעולם האלילות, שהיה קיים, אלא גם בעולם האלילות המודרני, שקיים היום, שהוא אולי יותר גרוע מבחינות רבות. אלילות אינה רק פסלים מעץ ואבן, מזהב, כסף ונחושת. אלילות היא כל רעיון שמשעבד את האדם ורוחו ומנתק אותו ומרחיק אותו מהרעיון האלוקי, מהמוסר שלו.

הרעיון האלילי לא משתנה רק השמות והחומרים משתנים. היום העבודה זרה מקבלת דמות של רעיונות ממכרים, מכשירים משעבדים, ממון ורכושנות על מלבושיהם השונים. סגידה לשנאה, לקנאה, לתחרות ועוד ועוד. ואז בא תפקיד הכרובים: לומר לנו שכל מה שלא קשור אל ה׳ יכול להפוך לאליל. אל מול פני הכרובים בקודש הקודשים, מבין המתבונן, כי רק מציאות ה׳ קיימת. כל ערך ורעיון כפופים למוסר האלוקי הטהור. ברצונו של ה׳ לאסור פסל ותמונה ומאידך להתיר עשיית כרובים קדושים ומוחשיים. אסור לו לאדם לטעות במראה עיניו כך שלא יעלה בדעתו שכרובים ובכלל משכן או כליו יהיו תחליף לאלוקות ה׳. זאת הסיבה שיש שני כרובים ולא אחד. כי אחד הוא ה׳ ואין עוד מלבדו. גם הכרובים פורשי כנפיים למעלה. מפנים את מבטך, האדם, אל השמים כלפי מעלה אל ה׳ והנהגתו והשראת שכינתו מלמעלה. גם דע לך אתה לא לבד. תמיד זה שניים. זה חיים בחברה ואז מחויבת ההתחשבות באחר כי הוא תמיד זה שמשלים אותך. אבל זה לא יצלח אם נשכח ש״פניהם איש אל אחיו״. קבל זאת: זכותו של האחר להיות שונה ממך. שניכם, כמו הכרובים, מתבוננים איש בפני אחיו ושואבים את מקור ההשראה האלוקית מתוך הכפורת מה שבתוך הארון: לוחות שמקרינות את תורת היום-יום שמאפשרת את ההשתחררות של האדם מן האלילות ומעניקה לו את החרות ממנה.

שבת שלום.