דבר תורה שבועי: פרשת חוקת

מאת פרופ' אבי לוי

לחש או נחש – מה עדיף?
מסופר על חזקיה המלך שכיתת את נחש הנחושת שמשה רבינו עשה וגם גנז את ספר הרפואות ( מלכים ב, יח,ד). מדוע?
נחש הנחושת שעשה משה נועד לרפא את העם מהנחשים- השרפים  שנישכו את בני ישראל במדבר. זה מדהים: אדם ננשך, במקום לטוס לבית החולים לטיפול בארס, הוא מרים עיניו למעלה ומסתכל על נחש הנחושת ומתרפא!! מדהים!!

כנראה שנחש הנחושת הזה ליווה את עם ישראל עד ימיו של חזקיהו המלך. אז למה הוא כיתת אותו. משהו אוטנטי, מעשה ידיו של משה רבינו – מכתתים?
מה קרה כל השנים במדבר, מוכה נחשים עקרבים ושרפים, שכל אלו לא נגעו בעם ישראל? מה קרה פתאום שחשו בקיומו של העם והחלו לתקוף?!!
״ויסעו מהור ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך: וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל״
הרקע לתלונה נראה רגיל. אנו כבר רגילים לקיטורים של העם. מעניין שאין תגובה של ה׳ או של משה. מיד מגיע עונש חמור ומפחיד. במיוחד שעד עתה כלל לא פגשו תופעה זו כלל. מי יודע אם בכלל ידעו איך נראה נחש או שרף?! גם אי אפשר שלא לשאול את השאלה החינוכית הקלאסית: מה הקשר בין החטא לבין העונש?! קצה נפשו של העם. כמה אפשר כל הזמן לאכול מן? אוכל שגרתי ומשעמם על אף שלבטח היה מזין ואולי גם טעים?! ומהו בכלל העונש בדמות נחשים-שרפים?!  יתרה מזאת: העם בא לספר למשה כי מת עם רב. וכי משה לא ראה? לא שמע? ״ ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה׳ ובך. התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש״ – העם מכיר בטעותו, על אף שהקשר בין החטא לעונש לא נראה כלל!? העם חזר בתשובה – אז למה משה צריך להתפלל עליהם?  משה התפלל אבל לא הסתפק בזה אלא מצטווה ע״י ה׳ להכין שרף ולשים אותו על נס וכל נשוך שיביט בו יתרפא ויחיה. מוזר! מדוע משהו מוחשי? האם שכחנו את חטא העגל? מדוע להביא את העם למחשבות על עבודה זרה?
עם ישראל קצו בחיים הניסיים במדבר. הם רצו כבר שגרה. לחיות כרגיל. שגרת המדבר במשך כמעט 40 שנה היתה העדר נחשים ועקרבים. זהו נס. הם רצו חיים רגילים. מי שקץ בחיים הניסיים, במזון הניסי, במים הניסיים (באר מרים שנסע עימהם כל הזמן וכל הדרך), הם קוראים למן: הלחם הקלוקל. איזו כפיות טובה?!  עכשו צריך ללמדם לקח.
ע״י שינוי השיגרה הניסים לשיגרה מדברית טבעית: לחשוף אותם לסכנות המדבר: בין השאר לנחשים-שרפים. על מנת להעצים את הנס האלוקי מצטווה משה להשתמש בגורם והסיבה למגיפה (הנחש) כתרופה שלו (נחש הנחושת). מעתה העם צריך לדעת לחיות בסביבה טבעית שכוללת, בין השאר, גם נחשים ועקרבים.  הנחשים לא נעלמו כליל. הם המשיכו לנשוך. אבל התרופה תבוא מההבנה של הננשך כי ה׳ הוא ממית ומחיה. ״וכי נחש ממית וכי נחש מחיה. אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין. ואם לאו – היו נימוקים״ (משנה ראש השנה, ו). אמנם התורה אוסרת לעשות פסל ותמונה. אבל ה׳ שאסר הוא זה שהתיר את נחש הנחושת. ותמיד צריכים לזכור: לא הנחש ממית אלא החטא ממית.

כמעשה ר׳ חנינא בן דוסא:
״ תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה בו ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לר׳ חנינא בן דוסא. אמר להם: הראוני את חורו. הראוהו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין הערוד ממית אלא החטא ממית״
( ברכות לג, ע״א). לבית המדרש הוא הביא את הערוד המת. זהו מקרה חינוכי לכן צריך להביאו לדיון בכיתה, בבית הספר, בישיבה:  לדעת ולפרסם: – לא הנחש ממית אלא האדם בחטאו.
כל עוד שנחש הנחושת שימש לדבר זה, לקשר את האדם לתובנה הזו, כל אימת שהוא חטא וקיבל עונש וננשך, אבל הוא הרים את עיניו כלפי מעלה והפנים, שחטאו הוא שגרם ומתחרט על כך ומקבל עול מלכות שמים- הוא מתרפא. כל עוד שזה מה שהיה אז בודאי נחש הנחושת המשיך להיות קיים. אבל ברגע שהפך זאת לעניין טכני, כשנעשתה ההפרדה בין ההתבוננות בנחש הנחושת, לבין התובנה האמונית שצריכה להתלוות לזה- אז אין טעם וצורך להשאיר את נחש הנחושת. המרחק בין זה לבין עבודה זרה הוא קטן. לכן חזקיהו מכתת את נחש הנחושת, עם כל החשיבות להישארותו לעולמי עד.
כך גם ספר הרפואות. זהו ספר שרשומות בו הרפואות בדרך הטבע. אנשים התרגלו שעל כל מחלה או מיחוש במקום להתפלל לה׳ להרים עיניים למעלה, לקבל מלכות שמיים ולבקש רפואה- הם ישר חשו אצו לספר הרפואות ושם מצאו מזור לנפשם. הם סמכו על הספר ולא על ה׳. לכן חזקיה גנז אותו. הכל כדי להיזהר מהשלכת יהבם על הספר, על הסגולות, ולשכוח שהגורם למחלה ולרפואה הוא ה׳. בכל דור יש המימד של קיטורים, של אי הכרת הטוב של אלוקים. חושבים שהחיים ומהלכם מובנים מאליהם ושוכחים את חסד ה׳. אז צריך גם מימד של ״נחש נחושת״ – משהו שיזכיר לנו את חסדי ה׳. אם זוכים אז ה׳ מביא לנו סוג של נחש נחושת כדבר טוב וחיובי. ואם לא זוכים או לא ראויים אז ה׳ מביא זאת כפגע או מכה, שמזכירים לנו שהחיים שלנו הרגילים והשגרתיים הם לא מובנים מאליהם. צריך להעריך את השגרה ולהודות לה׳ עליה.
יחד עם זאת, תמיד ימצאו כאלו שמומחים להפוך את ״נחש הנחושת״, המרפא והמפנה את עיניו של האדם כלפי מעלה אל ה׳. ובמקום זה אל עבר משהו, מימד של עבודה זרה. לכן עלינו להיות זהירים.

שבת שלום