דבר תורה לפרשת פנחס

עולת תמיד
בפרשת פנחס אחד העניינים המרכזיים הוא מעשה הקרבנות לכל המועדים והזמנים.
הראשון שבהם, שבכל קורבנות הציבור, הוא "קרבן תמיד" שמוקרב תמיד – בין בחול, בין בשבת ובין במועדות. תמיד – ללא הפסקה אפילו בשבת!!!
מה עניינו של "התמיד"? תמיד – מראה את הקביעות וההתמדה, המסירות לתמידים כסדרם. אדם בעל התמדה ומסירות אליה, הוא האדם העולה ומתעלה. לא מוותרים על הרגלים והנהגות גדולות ועילאיות שהן קבועות. הגדולה שבהן היא הקביעות בלימוד תורה. לדעת שקביעות כל שהיא, בונה בנו את המחויבות וההתחייבות.
עד כדי כך שהתנאים חולקים במדרש רבא מהו הכלל הגדול בתורה: האם אהבת הרֵע, כדברי רבי עקיבא, או אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם, או כדברי האומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". שתי הדעות האחרונות, עוסקות בעניין ההתמדה והקביעות. השאלה היא – האם הקביעות שנעשית ע"י השמים והבריאה, שזה מעשה ה'-מלמעלה, או מעשה אדם, שמקריב יום יום, פעמיים ביום קרבן תמיד.
וכאן יש עוד נקודה: יש התמדה שלא עולה לאדם ממון, כסף והוצאות, והיא העבודה על המידות והכוחות – זה עולה מאמץ כביר. אך יש התמדה שעולה גם בכוחות וגם בממון בכסף ובהוצאות כמו הקרבנות, יש בהם חסרון-כיס כדברי חכמינו. זה מה שמקיים את העולם – ההתמדה, הקביעות והמסירות האין סופית לעניין הקרבנות. גם אם זה עולה כסף – לא להרפות, לא להתרפות, אלא לאמץ כוח ולאמץ רצון. שהרצון הוא יסוד ושורש הכוחות.
כאשר יש תמיד וקרבן תמיד, אז מבינים מדוע ציוותה ציווי כל כך מורכב ולא קל לביצוע. כי זה מה שבונה את האדם. קביעות! מסירות! התמדה ללא סוף!!!