דבר תורה לראש השנה

"כבני מירון"

המשנה במסכת ר"ה דף ט"ז ע"א: בר"ה כל באי עולם, עוברין לפניו כבני מרון…"

ראש השנה בתורה, נקרא "יום הזיכרון", וכמובן שיש לברר זיכרון של מה? או זיכרון לשם מה? והמשנה מכריעה במשל, "כבני מרון", היינו, באי עולם, כל העולם כולו, האנושות והאנשים, היקום כולו נסקר ונסרק. על ידי סריקה זו, עולים זכרונות, וזכרונות אלה, הם הם, ההיסטוריה האישית של האדם באותה שנה. בכל מצביו ובכל צמתיו. ועל ידי סקירה זו, עולה זכרונו לפני הקב"ה. כמובן שעל סריקה וסקירה זו שואלים: כיצד נעשית והייתכן? שכל העולם כולו נסקר, כמובן, אלה שאלות שהגמרא דנה בהן.

אך עניינינו הוא: מפני מה נמשלה סקירה זו? כבני מרון. היינו כדברי רש"י על המקום: "ככבשים שמונים אותם לעשרן ויוצאין זה אחר זה, בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד" –

משמע שאנחנו בני האדם, עוברין ונסרקין אחד אחד. וסקירה זו, נעשית באופן, שאנחנו לא יכולים להימלט ממנה. אלא אחד אחד. זאת ועוד, הכבשים נסרקים כשראשם למטה, זהו טבעם. ולנו כבני אדם, זה בא לומר, שעלינו לבוא בכפיפת ראש ובנמיכות קומה ביום זה. שזה מסמל ומראה את הכניעה ביום הדין, ביום הזכרון. כן, זכרוננו-מעשינו ופועלינו, עולים למעלה. האם תשע"ז היתה כתשע"ו. וכמובן, ההשוואה באה להביע את ביצוע ההבטחה, מראש השנה שעברה, שנהיה שונים לטובה מתשע"ח.

וכן, המשל לבני מירון בא לומר לנו, שאנחנו צריכים רועה, אין צאן בלי רועה ואנחנו בימים אלה, ובמיוחד ביום הזכרון, נמצאים במציאות, שהרועה מקדים את הצאן, "המלך בשדה" בשדה רואים את הרועה, כל השנה הוא רואה, ובימי התשובה הוא רועה. ואנחנו צאן מרעיתו. וסקירה זו על ידי הרועה, שנמצא אתך כל הזמן, ודואג לקיומך בכל מובן ועניין, בא לומר, האם אתה מרגיש שיש לך רועה דואג? וליד זה, הוא גם רואה ומתבונן בך, ובאשר קורה איתך.

וכן , המשל כבני אמריא, לבני מירון, כדי להזכיר לאדם את מקורו – האדמה, כמו שהצאן ראשו כפוף כלפי מטה, וכל הזמן רואה את האדמה, צור מחצבתו. הרי, שהוא מבין גם את חובתו להיות, צומח ועולה מן האדמה מן האדם, וכדי שזה יקרה, האדם צריך לעבד את מקורו של האדם שבא מן האדמה. ועיבוד זה. הוא עבודה על האישיות והמידות שלך, כי זה, ההבדל היסודי והחשוב בין האדם לאדמה. האדם עובד על מידותיו, אישיותו ותכונותיו, ואילו באדמה העבודה היא, הוצאה מן הכח אל הפועל של כוחותיה, ללא אבחון של מימוש. אבל האדם חייב לעצב, ולכוון את מידותיו ואישיותו.

וכן הגמרא בכוונה נקטה אמירא או אמרנא, כדי להדגיש את הפועל אמירה. האדם נמדד באמירתו. במוצא פיו כבני אומרים, כבני מדברים. ז"א, שביום הזיכרון, מעבירים אותנו אחד אחד, ולראות את אמירותיו של אדם, ושל כל אדם. שהרי האמירה, אמורה לציין את מהות האדם שהוא רוח ממלא.

ואכן ראש השנה, נוקטים ראש ולא תחילה או התחלה. כי עלינו להפעיל את הראש, המח , המחשבה, הכוחות, המאפיינים ביותר של האדם. מהות האדם היא המחשבה, שבאה לידי ביטוי וגילוי בדיבורו. בתוכן הדיבור, באופן הדיבור, מה שהדיבור משקף, מה מעסיק אותך ואיפה הראש שלך נמצא. משמע שיום הזכרון, מזכיר לך שיש לך ראש, ועליך להשמע ולשים לב איפה הראש שלך נמצא. ואז באמת זוכים לראש ולא לזנב. רק כאשר הראש עובד כנדרש, בטוח האדם, שהוא אדם. וזוכים: "טוב אחרית דבר מראשיתו".

נתפלל שנהיה כבקרת עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו… ונהיה כבנים, המרוחמים על ידי אביהם. ונזכה לחנינה ואז גם לחסד.

שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה.