חלוקת תפקידים בחינוך הביתי מנקודת מבטן של האימהות | ד"ר אבישג אדרי

מאמר מאת ד"ר אבישג אדרי, חברת הסגל האקדמי ומרצה בחוג לגיל הרך שבמכללה. פורסם בכתב העת "סוגיות חברתיות בישראל" בשיתוף עם פרופ' הנרייט דהאן-כלב.
בעשורים האחרונים ניתן למצוא בישראל משפחות הבוחרות להשאיר את ילדיהן בבית ולא לשלוח אותם לבתי הספר. תופעה זו מכונה "חינוך ביתי". בספרות המחקר עסקו מעט בדינמיקה המשפחתית־מגדרית של החינוך הביתי. ההקרבה העצומה שנדרשת מאימהות בחינוך הביתי הביאה כמה חוקרים לתהות אם מעורב בה דיכוי מגדרי (Lois, 2010), ולעומתם חוקרים אחרים הציעו בעקבות הממצאים האלה שאימהות החינוך הביתי הן לעיתים קרובות דוגמה לפמיניזם השונה מן המקובל (Kunzman & Gaither, 2013).
גם בימינו, כשנשים רבות יוצאות לעבוד מחוץ לבית, עדיין רוב עבודות הבית והטיפול בילדים מוטלות על כתפי הנשים (אדר־בונים, 2007; בורדייה, 2007; O'hagan, 2010). אם כן, חלוקת התפקידים בימינו, שלמראית עין גמישה ומעניקה לנשים אפשרויות בחירה רבות יותר, שומרת למעשה על החלוקה המקובלת מתחת לפני השטח, והציפייה החברתית ו"תקרת הזכוכית" שמתלווה לה מקבעות את מעמדן של האימהות כמטפלות העיקריות בילדיהן (יזרעאלי, 1999).
החינוך הביתי הוא הסמן הקיצוני של האימהות האינטנסיבית, מכיוון שבשיטת חינוך זו כמעט תמיד האם היא המטפלת העיקרית בילדים והיא זו שנמצאת איתם כל היום. חשיבות המחקר הייתה בבחינת חלוקת התפקידים במשפחות חינוך ביתי, מנקודת המבט של האימהות.
המחקר הינו מחקר איכותני המבוסס על הגישה הפנומנולוגית הרמנויטית. גישה זו מנחה את החוקר לתאר תופעה מנקודת מבטם של הנחקרים ולפרש את דבריהם (Cohen, Kahn, & Steeves, 2000; Dowling, 2004). לאור שיטה זו, המחקר הנוכחי שואף להציג את חוויות החינוך הביתי מנקודת מבטן של האימהות ולהציע פרשנות לדבריהן. הנתונים נאספו באמצעות 27 ראיונות עומק חצי מובנים וניתוח של 20 פורומים.
הממצאים מלמדים שכמעט בכל משפחות החינוך הביתי שהשתתפו במחקר, חלוקת התפקידים הייתה לפי המבנה המסורתי והמגדרי: הגבר הוא המפרנס, והאישה היא עקרת הבית. בראיונות עלה שלאימהות טוב בבתיהן, ושרובן אינן רוצות להתחלף עם בן הזוג שלהן בלקיחת האחריות על פרנסת המשפחה. עם זאת, קשה שלא לתהות על משמעות בחירתן כשרוב מכריע של המשפחות בחברה בכלל ובחינוך הביתי בפרט בנויות לפי המודל המסורתי של גבר מפרנס עיקרי ואשה אחראית על הבית והילדים. נראה שלמרות טענותיהן של אימהות החינוך הביתי, שהן בוחרות מרצונן לטפל בילדים ושהן אינן רוצות להתחלף עם בני הזוג שלהן בתפקידם, עיון מעמיק בסקירה ובממצאים מגלה שלמעשה אין אפשרות אחרת. הבחירה בחינוך הביתי דורשת שאחד מבני הזוג יישאר בבית, והאפשרות שהגבר יהיה זה שיישאר בו – כמעט שאינה קיימת. אין בנתונים אלו כדי לערער על הרצון הכן שהציגו הנשים בבחירה להיות בבית אלא לתת נקודת מבט רחבה יותר של הנושא.