"ואתה תצווה" – לא משנה מי, משנה מה!

כשעוסקים בגודל ובענקיות של אלוקות ונצח, כן, יש מצב שבו לא מציינים את מי אלא את המה ברעיון! ובמעשה!

משה רבינו ע"ה, גדול הנביאים בנצח ולנצח, נפטר ביום ז' אדר הסמוך לניסן, אבל ההקרנה וההשפעה מיום ז' באדר ב' קיימת ומגיעה גם לז' באדר א'.

ואכן משה רבינו הוא רבינו הוא מורינו והוא האבא וההורה והמחנך הגדול של עם ישראל. לחנך עם שלם עם יוצאי מצרים, עם של מדבר, עם ששוכן במדבר 40 שנה, ועובר ע"י רבינו העצום את כור ההיתוך של החינוך הנצחי והעצמתי. ללא צל, ללא עץ ללא מים, ללא לחם, במובנים הפשוטים. כן יש לחם, כן יש מים, יש יקום ויום אבל במובנים פלאיים. כשתנאי החינוך לא מובנים – שם צומח חינוך. כן, גם ארצנו הגדולה ברוחה ובסגולתה צמחה ונהיית לארץ עוצמתית בזכות ובגלל ולמרות התנאים הלא מובנים. מאז ה"סופות בנגב" ב-1882 ועד היום בהתאם לתקופה ולשעה, אנחנו כאן עם התנאים הפלאיים, הניסיים והמפעימים.

כי מאחורי כל זה, יש שורשים של אמונה עמוקה, ב'מה'!!! ב'מה', שהוא שורש המילה מהות. רק מי שחי מתוך מהות ומהותיות, מתוך עניין – מגיע לבניין.

זה משה רבינו!!! מה הוא לא עשה מה הוא לא עבר. וראו לאן הגיע עם ישראל רק כור היתוך לא מובן, מצמיח הבנה שאינה מובנת. כן, צריכים לחיו ולחוות שאנחנו "מבינים – שלא מבינים" כשנמצאים במקום הזה, יותר ויותר סומכים על הלא מובן – מתוך הבנה של הלא מובן.

ממילא שום דבר לא מובן!! כך בחיים הלאומיים, וכך בחיים הפרטיים. יש חוויות מטלטלות, יש מצבים בלתי מובנים. יש חיים מלאים בלא מובן. וככל שמגדילים את העשייה ששום דבר לא מובן מאליו, ממילא כל הזמן מחפשים את המה ולא את המי.

והרי מציאת ה' היא הלא מובן. הבלעדי במתכונתו. וממילא כאן קשה להבין ולדעת את המי.

באותו מטבע, פרשת "תצווה" מלמדת אותנו – כן, אין זיהוי של מי! אבל חשים בעליל את המה שיוצא ובא מן המי הלא מובן!!

שבת שלום