"יום הזיכרון עבורי הוא לא רק יום של עבר, אלא בעיקר יום של עתיד."

דבריה המרגשים והכואבים של הסטודנטית נטף טטרו, על אביה אפרים איובי ז"ל, שנרצח בפיגוע זריקת אבנים:

"אני עומדת פה היום בשביל לספר קצת על אבא. אם אבא שלי היה יודע כמה מדברים עליו, הוא בטח היה מתבייש, מניף יד חפוזה, מחייך קלות ומבקש שיפסיקו. הוא הרי לא עשה שום דבר מיוחד. היה אדם פשוט שאהב את הארץ, האדם והתורה כמו כל יהודי אחר.. וזה נכון.. אבל אבא היה גם אדם של מסירות נפש. לא רק במותו, אלא גם בחייו. הוא מסר את נפשו על ישוב הארץ, הקים את כפר דרום שבגוש קטיף בעשר אצבעותיו, בעמל ויזע כנגד כל הסיכויים. הוא הקים חממות שהניבו תוצרת של ירק ללא חרקים. אבא מסר את נפשו כדי להיות אדם טוב. היה מאיר פנים לכל אחד, היה משכין שלום בין שכנים, זכה לשדך לא מעט זוגות והיה מעורב בקהילת כפר דרום בצניעות שאי אפשר לתאר. אבא מסר את נפשו על התורה, אבא היה נהגו של הרב דרוקמן במסירות שאין כמוה. היה נוסע עם הרב לכל מקום בארץ, בכל שעה ובכל זמן. כשהרב היה נכנס לתת שיעור, אבא היה נדחק בשורה האחרונה, יושב ומקשיב, לומד ומעמיק במקום ללכת לחדר צדדי ולהשלים שעות שינה.

אבא שלי, אפי איובי, נרצח. בכ"ג חשוון תשנ"ד, לפני עשרים וחמש שנה, בזמן שהיה בדרכו לחברון יחד עם הרב דרוקמן, מכונית חולפת ובה שלושה מרצחים הגיעה מולם ופתחו באש צולבת. הרכב של אבא ספג 28 כדורים. אבא נהרג במקום, הרב דרוקמן נפצע בינוני. נשארנו ארבעה ילדים קטנים – הדר בת 5, אהרן בן 4 וחוי ואני שבדיוק חגגנו יום הולדת 3, ואימא יקרה שהייתה אז בהריון בחודש רביעי. חמישה חודשים אחרי הרצח נולד אחי, אפרים אביחי.

ומאז, כבר 25 שנה, בכל יום זיכרון אני מדליקה נר, אבל אותך אבא, אני לצערי לא זוכרת. ביום הזיכרון אני זוכרת את החלומות על תחיית המתים, את השאלות הבלתי פוסקות מה יקרה כשתחזור? האם תזהה אותי?
אותך אבא אני לא זוכרת, אבל מאוד משתדלת לחיות. אני שואלת עליך המון, נוברת ומבררת- מה אבא היה אומר? מה אבא היה מייעץ לי? וככה אני מגלה אותך לאט לאט.
יום הזיכרון זה יום קשה וכואב, אבל הוא גם יום עם מבט מנצח! אותם רוצחים שפלים ניסו לגדוע ולקטוע, אבל במקום זה אני מסתכלת עלינו, הילדים שלך… ואני יכולה להגיד בלב שלם שיש לך במה להתגאות! כל אחד עם הכישרון שלו, מקימים משפחות ומשרישים שורשים, בדיוק כמו שאתה אוהב.

זה יום שבו אני מחבקת חזק חזק את גפן ורותם שלי, ואני יודעת שהן בעצם אתה. כמה הייתי רוצה לקחת אותן למקומות שעזרו לי להרגיש אותך- שיראו את הבית הגדול שבנית בכפר דרום, שיראו את החממות המפוארות שהיו לך, שיראו את העץ המפורסם שמיהרת לשתול לפני השמיטה בה נרצחת.
אני לא יכולה לספר לבנותיי סיפורי זיכרון, אך אבא – הן גדלות בידיעה להן את סבא אפי והוא סבא מיוחד. סבא אפי שלהן בשלושים שנותיו כיבד את הוריו בצורה המושלמת ביותר, סבא אפי שגדל במושב פשוט וכאשר גילה את התורה והאמונה נשאב אליהן, סבא אפי שעמל רבות על ישוב הארץ, סבא אפי שדבק בתלמידי חכמים, סבא אפי שדאג לכולם.

אני לא זוכרת ממך דבר, לכן יום הזיכרון עבורי הוא לא רק יום של עבר, אלא בעיקר יום של עתיד.

אני מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח ובתחיית המתים. מחכה שנפגש בירושלים."

בחזרה למידעון >>